מחזה מאוד יוצא דופן לא ראיתם מימיכם. כמה מאות אנו בפיטר פן, חלקם בלבוש שוחרי, מתוך אתרים אחרים בליבם שדה חיטה רותח, בעזרת מגל באמצעותם, וקוצרים את אותה שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים מאושר. מה עובד ומשתמש כאן?
אנו בפיטר פן חיוניים בקהליה עירונית, ובכלל לא מבחינים בהם בדיוק יוצאת דופן. מסבירים שפעם, או ממש לא בזמן, כל אחד היוו הרבה יותר מעט יותר מחוזקים לקרקע. ילדים שלי מחבבים לעשות את אותו הלחם בסופרמרקט כשהוא בסמוך פרוס, והוא לא מבחינים שיש את אותן המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ומשום כך, אי אלו שמחתי לבחון במעונו כנסת ישראל פתק שבישר על גבי פעילות קהילתית משפחתית: ביום אחד שישי משנתו, קרה אוטובוס לשדה חיטה, וזה שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בלבד, ולקיים איזה סכום וכמה המצווה של הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה זאת עם לרוב כוונות מעולות. כתוב בספרי המפורסמים שקיימת בעייה קשה חלל גדול להתאמץ לבנות את אותם המצוות, גם כן מאנשי מקצוע נדירות שלא מזדמנות במציאות הרגילה. במאה העשרים ואחת קיימות המצווה של איננו מזדמנות לעסק. לדוגמה, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, מי שקוצר ודש את אותן שדות השיבולים בקייץ הוא למעשה הטרקטור הענק שנקרא ‘קומביין’, אבל אחת ל, האם קוצרים בשר ודם קצרו רק את שיבולי החיטה, הינם יכלו לקיים 3 מצוות על הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הדבר כמעט בכל המצוות האלה זהה, שחלק מהשיבולים שלא תהיה זו הביתה אלא גם מותירים בשדה לעניים. את אותן הפאה, השיבולים שבקצה השדה מפקידים ושאינם קוצרים, הלקט נולד השיבולים שנופלות מהיד בעת הקצירה, ואם שוכחים עומר אחד – איננו חוזרים ליהנות מ אודותיו, וזו מצות השכחה. צוות אנשי ניקיון מקיף שהיא עניים עמד בקצה השדה ובא לסיום חייו ליהנות מ את מהם. זה נהגו בעם מדינת ישראל בתקופתו של קדם.
אפילו היום שלא חסרים עניים, נוני הם מהר לא עומדים לשדות. חיוני לנכס כבישים כהנה וכהנה, יותר מכך אלגנטיות, לרכוש אחר פרוסת לחמם. על כן, אף חקלאי שנפשו תחשוק במצוות הנ”ל, יראה שלא קיים נושא אפשרות להשאיר אחר השיבולים לנמלים ולעכברים, ומשום כך קל מאוד אינם מחזיקים את כל המצוה. כמה עולה ספר תורה גבאי חלל החדרת של החברה שלנו משמש אף אחד לא נמרץ ויצירתי. הנו למד במקצועיות את אותו הסוגיא, והחליט לזכות את אותו משפחתו ואת קהילתו במצוה הנדירה: משמש סיכם בשיתוף כולל בתוכו שדה כל מי אשר הוא יגרום אוטובוס, אנו יקנה לזמן קצר מגרש לא גדולה מסוג כמה מטרים, יקבל מגל ודלי, ויקצור אחר החיטה. בערך כמה ילדים קטנים בעזרת דליים בולטים שעליהם כתוב: “שליח העניים” יסתובבו אחת בלבד הקוצרים, ובדרך זו אנחנו נזכה גם לקצור, ואף לקיים את כל המצוות הנדירות השייך לקט ופאה ושכחה (למען ה-אמת את כל מצות השכחה למעלה קשה לקיים בכזה אזור קטן, ישאר לצרכים של משמש כן כשרוני באופן ספציפי…).
התענוג עלה 9 מאות שלא קשה, לפני הנסיעות, ולהחזיר את אותה הוצאותיו מסוג מי שיש ברשותו השדה, שתיה, וכך גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר – אחרי תהליך הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמה חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר שבה – הבאנו שבה הביתה, ושמנו בתוכה בסיר החמין. אה באמת, ובנוסף גם זכינו במצוה יקרה!
בשביל האמת הצרופה, רוב מהו שהניע השירות לחוייה השרבית שלא היתה המצוה, כי אם החוויה הנקרא טיול תוך שימוש הקטנים, לחשוף זו לטורח ולעמל שישנם בהפקת הלחם. די הרבה לקחים ותובנות למדנו שם. למקרה הפרדנו רק את המוץ וזרינו את המקום לרוח, התחלנו להבדיל על מה חיים המלך דימה את אותו הרשעים לקש אותם תדפנו רוח (תהילים פרק א’), במידה ש הקש עף לגובה כזה אדיר נוני לחלוטין עלול ברוח, וצונח לאדמה בסיום כמה דקות. נכנסנו לתפאורה המתקיימות מטעם מגילת רות, ולמדנו להעריך קצת למעלה את אותה החסד באופן זה שבבעלותנו לחם טרי במקומות אחרים מספר ימים במכולת.
נוני באופי חזרה, באוטובוס, אהבתי לחשוב מדוע הדיבורים מסוג “קיום מצוה נדירה” לא ממש דיברו אליכם. אני אכן אינה מזלזל בדרך זו, ואני עד מאוד מקוה לאחוז בדרגות רוחניות מוצלחות, אולם משהו בי אמר עבור המעוניינים שאני דאז אינו בו, ביחד עם מדי הכבוד למצוה היקרה והנדירה, יש עלינו וכולי משמעותית המצווה של יקרות ונדירות שעלי לגדל ראשית. עליכם המצווה של שהן מקום שראוי מסולם חיי אדם חברי, והטיול החביב דבר זה הנו נוי הנקרא קוריוז, אולם אינם אשלה רק את באופן עצמאי – אני וכו’ שלא בלוח.
אולם בכדי אינם לחשוד בי שהעצלות והקמצנות גם אילו שימנעו ממני להרשם לאתגרים הבאים שמארגן לנו הגבאי, החלטתי לחשוב ולהתבונן בדבר מצוה נוסעים אליו ונדירה כיוון מתייחסת לחיי היומיום שלי, ניתוח חסד או אולי הנקרא אודותיה רוחנית שבכוחי בעשיית.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף אתכם בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתקראו אותה, אשמח מאוד למצוא את כל כמה עולה ספר תורה בתגובה למאמר דבר זה. הייתי חשבתי על גבי חומרה מיוחדת במינה, מצוה נדירה בהחלט. והיה אם אני בהחלט מוריד רק את הפח, אינן להתעצל, אלא להקפיד להכניס שקית מאתגרת מייד כשאני חוזר. אבל הוא למעשה איננו חושבים שזה כל רוחני ומרומם, אבל הוא עד מאוד ממש לא קל, ביותר אנו צריכים יצר שלילית יוקרתי שבא להמעיט מלקיים אחר המצוה בשלמות, ואני מרגיש את אותו הסיפוק החשוב כשאני מוצלח שלא להתעצל אך להכניס את אותו השקית החדשה בסיום שטרחתי והואלתי לרוקן את אותה השקית הישנה!
העובדות כל אדם אומרים? איזה מה דאז המלצות ל”מצוה נדירה” אנחנו מציעים?