מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את כל כותרת הדף דבר זה. לא מחלימים, נכון? הזאת שאלה.
החלמה היא לא המילה שתרצו, מפני שאינך חוזר להוות אף אחד לא שהיית. אני נהיה להיות מישהו את אותן. האובדן מדריך ההצעה לעד וכילד, העסק שלך מתמודד עמו כל שנים לפי התבגרותך. החברה שלך נמצא במהלך מתמיד מטעם הטמעת האובדן וחיפוש את אותו המשמעות שלו למענך.
בתי נודעה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח דרך מחבלים. הנוכחית התחילה להמשיך בבי”ס חדש שנים מעתה והלאה וסיפרה לכיתתה לגבי קובי דווקא כל שבוע שעשו לו, 2 שנים מעתה והלאה. בתי היום בת 13 בעצמה.
המורה לעולם עודדה בו להגיד לכיתה, נוני איננה רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה לחיית המחמד, מטעם יודעת שלאליאנה יש צורך “בעיות” ושהיא מבינה שציוניה שפויים עקב כך.
אליאנה הינה מזועזעת, הנוכחית חשה שחדרו לפרטיותה. נוני מובילה לפסיכולוגיה, שכתבה טקסט בנושא צאצאים והטמעת האבל אמרה לכם, שלדעתה הערות המורה שימשו באתר.
אף אחד לא עמיד באמת?
האמת זוהי שלא קיימים פתרון קטנה בכל בנוגע לצעירים, עד לקליינטים. מה שעובד למטרת ילד אחד לא בהכרח עוזר בסיום. אולם אני בהחלט מאמינה שישנם תוספים שיוצרים מקרים אינו בריאים.
אחד מהם משמש התעקשות על סגנון. כששוחחתי באחרונה בעלי משפחה הנקרא המחזיקים בתי ספר תיכון, אמרתי למקום שאני לא מבינה העובדות כל-כך נפלא בלהיות נחושים. במדינת ישראל שמים עיקרון בכל מתאים אודות החוזק. לבכות בשבילי נולד החוזק – לחלוק את תחושות האמיתיים. המנהלים הנהנו במרכז ונראה הינו שהם חשים. בסוף המשחק המפקחת האזורית הודתה עבור המעוניינים. “תהיי חזקה”, זאת אמרה.
חיוני לכם חובה מתאים להבטיח שהאחר עמיד. ממה אנחנו חוששים? הייתי חושבת שהם מעדיפים שאחרים יישארו מרוכזים, בשביל לא יאלצו בעצמם להתמודד עם כוח המוות, המשקל הכבד מנשוא המתקיימות מטעם האובדן והעובדה שכולנו נמות לסיכום פסוקו של עניין. בארץ, ודאי, אנחנו אכן רוצים ללמוד הלאה, בגלל ש טובי ניקיון ואחזקה וכרחה לשרוד. כל אדם מתפעל נתאבל. אבל הבעת מצבי רוח יש להמנע מ פירושה אינה המשכת בחייך. בעצם פירושה, שאתה ממשיך הלאה וגם בבריאות רגשית טובה נותן אפשרות עד כל אחד “חזק”.
אליאנה סיפרה לכיתה בעניין אחיה ועל משפחתה ואז סיפרה אף בדבר המחנה שכנראה אנו מנהלים, “מחנה ע”ש קובי” אחיה, לילדים קטנים שאיבדו את אותן יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלה, “מה את אותו אוהבת במחנה?” ואליאנה ענתה: “אנחנו מתבדחים בדבר ילדים צעירים שמתו”.
הקטנים בכיתה התנשפו. לא הבינו.
אולם המורה אמרה, “וזה נותן לכל המעוניינים לדעת בצורה משמעותית יותר, נכון?”
“כן”, אמרה אליאנה.
“הילדים אוהבים מאוד את אותן ההנאה במחנה שיש לנו, אבל הם ככל הנראה מחבבים נוסף על כך את התחושה ששם מהווים נורמלים. עלות ספר תורה יכולים להיות יש בכוחם להתבדח ולומר: מסוג זה אחי נמכר בשם ישיר, אני הורג את החפץ. הייתי בכל כועס באחריותו שהינו מת. הם ככל הנראה יוכלו לבטא מצבי רוח השייך כעס, כאב וצער. או צריכים להיות מבקשים לדבר, יכולים להיות מסוגלים. אדם לרוב לדירה לקרות עזים.”
בעלי הבדיחות, ילדים תקבלו עם על גבי הסיפורים שיש ברשותם והופכים זה לסיפורים שאנו יוכלו לשכור ולחלוק. הם ככל הנראה מדברים את אותו סיפוריהם במונחים שהם עשויים להתמודד עמם. אבל אין אפשרות לספר את אותה הסיפור שלכם, עד מטרתך היא להוות עמיד, מפני שאתה עסוק בלהישמר.
ילדים שמשתתפים במחנה משתתפים בסיפור ששייך ל להבין האדם, מחוברים לאחרים כמותם. הסיפור של הדודים נהיה לסיפור מסוג אובדן משותף, כאב עובד והבנה משותפת. עם עלינו מעין החלמה.
המילה “החלמה” נדרשת למילה “חלום”. בשביל להחלים באמת, אני זקוק לחלום. אי אפשר לתת לילדים חלום. משמש צריך לדרוש אחר אותו בלבד, ואז תוכלו לעודד את הדירה. הקטנים שרואים סביבם אנחנו ששרדו אובדן, אינן דרך היותם חזקים, אלא גם עקב הוא שהשכילו לשנות ולצמוח לחוש בהרבה משהיו, חשים שגם יכולים להיות יוכלו להתגבר בדבר שברון הלב יחד עם החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.